סיפורה של איה
מגיל קטן לא ידעתי לחסוך. כל כסף שנתנו לי, מיד הייתי מבזבזת. ראיתי שחברים שלי – חוסכים. מילדות הבנתי שאני לא יכולה לחסוך. חייבת לבזבז.
התחלתי לעבוד מגיל 15. אהבתי לבזבז כסף, לקנות דברים יוקרתיים. גם לעזור לאמא, לבזבז עלי. כשהגעתי לצבא, כבר הייתי במינוס. התחלתי להבין שיש לי הפרעה שאני לא מצליחה לחסוך. גם אם אני רוצה. לא ידעתי לאן לפנות. לקבוצת אלכוהוליסטים? מכורים? נרקומנים? כך קרה שעד גיל 30 אגרתי כמות מטורפת של איפור שאפשר לאפר את כל הארץ. תיקים ונעליים בכמות מטורפת, הכול מותגים, מותגי-על. בסדר גודל של 1,000 עד 8,000 שקלים לפריט.
בגיל 30 עצרתי את עצמי. חיפשתי תמיכה. פניתי לגוגל "שופוהוליק"? קניות יתר? לא מצאתי כלום. החלטתי שיש לי בעיה בראש. בעיה נפשית. ראיתי שלחברות שלי יש כבר בית והן מסודרות ולי אין בית ויכולת לחסוך. פניתי לפסיכיאטרית שיעצה לי לקחת תרופות וטיפול CBT.
הלכתי על טיפול ומה למדתי?
כשיש דחף לקנות אני יכולה לעצור את עצמי ולחשוב אם אני באמת זקוקה או צריכה את המוצר. אני כבר לא חייבת.
להשקיע זמן בתחביבים שלי, זמן בשביל עצמי.
התחלתי להעריך יותר את עצמי, כבנאדם.
הבנתי שאין שלמות בעולם.
הפסקתי לחשוב שאני יודעת מה אחרים חושבים.
למדתי לעצור את הרגשות השליליים ולפקס את עצמי למחשבות חיוביות.